מאמר שהתפרסם לאחרונה עוסק בהתפתחות ההיסטורית-אדריכלית של ספריות אקדמיות בישראל כמבנים עצמאיים. הוא בוחן את הארכיטקטורה של מבני ספריות אקדמיות בישראל והתפתחותם לאורך זמן בעיקר בעשורים שלאחר קום המדינה ב-1948. כמו כן, הוא  בוחן את התפתחותה ההיסטורית של הספרייה והשיפורים במרחב הפנימי, הן עבור הקוראים והן עבור הצוות

ההגדרה המקובלת של הספרייה האקדמית מציינת את מטרתה העיקרית לתמוך בתכנית הלימודים ובמחקר של סגל האוניברסיטה והסטודנטים; אך  המהות של הספרייה האקדמית כפי שהיא מגולמת בארכיטקטורה שלה היא הרבה יותר מורכבת. הספריות האקדמיות בישראל נחשבות למרשימות ואטרקטיביות יותר מרוב סוגי הספריות האחרות בארץ. הן נבדלות על ידי תהליכי תכנון ייחודיים ותמיכה פיננסית רבה יותר. הנחת יסוד זו באה לידי ביטוי בבירור במראה ובייצוג האדריכלי שלהם: מבנים גדולים, חומרים איכותיים, עיצוב פנים מעודן וריהוט.

האדריכלות של בניין מושפעת ישירות מהשיח האדריכלי העכשווי, התפתחויות טכנולוגיות, תנאים פיזיים ודרישות תוכנית. מרכיבים אלו מתווספים להשפעות עקיפות, כגון אילוצים פוליטיים וכלכליים, גמישות ואווירה חברתית. מלכתחילה הושפעו הספריות האקדמיות בישראל מתהליכים פוליטיים. המאמר מנתח את ההשפעות המשתנות של הפוליטיקה והחברה הישראלית על השיח האדריכלי 

הדיון מתמקד בשלושה פרמטרים קריטיים שהשפיעו על המבנה הפיזי של הספרייה האקדמית. ראשית, הכלכלה בישראל לאחר קום המדינה; שנית, פרמטרים המתייחסים לשינויים פוליטיים לאומיים ובינלאומיים כאחד; ושלישית, השיח האדריכלי-תרבותי, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה ועליית הברוטליזם.

במהלך הקמת מדינת ישראל עברה הכלכלה מהצנע של שנות ה-50 לעלייה של שנות ה-60. הקמפוסים האוניברסיטאיים המתינו לשיפורים בכלכלה כדי לאפשר הקמת אוניברסיטאות חדשות בעלות איכויות אדריכליות טובות יותר. צמיחתן של הספריות האקדמיות התרחשה במהלך אמצע שנות ה-60 עם הקמת הספריות המרכזיות בקמפוסים

המאמר מתאר בפירוט רב כולל תרשימים,  את הספריות בשלבים המורפולוגיים  של הספריות    ומציין גם משרדי אדריכלים שהיו אחראים לתכנון.

לפני הקמת מדינת ישראל נבנו רק ספריות אקדמיות בודדות כמבנים נפרדים. לדוגמה, 'בית הספרים' הפכה לספרייה הלאומית, השוכנת בהר הצופים (1930) וספריית שוקן (1935), ספרייה פרטית עצמאית לחוקרים וחוקרים.

לאחר קום המדינה, הבחינה המורפולוגית של התפתחות הספרייה האקדמית מתחלקת לשתי תקופות עיקריות.

השלב הראשון במורפולוגיה של הספרייה בין שנות ה-50 לסוף שנות ה-60 מתאפיין  בעיצוב פשוט של תוכנית מלבנית בעיקרה, אם כי ישנן גם דוגמאות ייחודיות  .

הספריות האקדמיות שנבנו בתקופה זו:

הספרייה המרכזית של בית ברל, האדריכלים יוחנן רטנר ומרדכי שושני, 1950.

ספריית ויקס, מכון ויצמן, אדריכל אריה אלחנני, 1958.

הספרייה המרכזית בטכניון ע"ש אלישר, אדריכלים אריה שרון, בנימין אידלסון, 1962.

הספרייה המרכזית של אוניברסיטת חיפה, אדריכלים אוסקר נימאייר, שלמה גלעד, 1963.

ספריית גבעת חביבה, אדריכל שמואל מסטצ'קין, 1965.

הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן, אדריכל אריה אלחנני, 1960–1967.

הספרייה המרכזית סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב, האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון. 1964–1968.

ספריית ארן, קמפוס בן גוריון, באר שבע, האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון, משה גיל, 1968–1974.

בשלב השני של הספריות האקדמיות שנות ה-70 וה-80, הספריות השתמשו במורפולוגיה שונה.

בשנות ה-70 הובילו תהליכים פוליטיים גלובליים ומקומיים כאחד לשינויים חברתיים שהשפיעו על השיח האדריכלי- האדריכלות של ספריות הפקולטה. אדריכלים נטשו את הריכוזיות והבליטו את הדמוקרטיה והאינדיבידואליזם של המבקרים, שהתממשה גם ביצירת מרחבי קריאה אינטימיים ופעילות קבוצתית.

רוב הספריות בשלב זה משרתות פקולטה ספציפית והן כמובן קטנות יותר מהספריות המרכזיות. עם זאת, הן מייצגות אופי מכובד וגדול של בניין. כמו כן, הצטמצמו העמודים, מרכיב דומיננטי שהיה בספריות מהשלב הראשון, ומבני הספרייה נבנו על הקרקע.

הספריות האקדמיות שנבנו בתקופה זו:

ספרייה רפואית ע"ש ג'ודית ומורי שוסטרמן., המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, האדריכלים אריה ואלדר שרון, 1971–1974.

ספריית ניימן למדעים והנדסה מדויקים, אוניברסיטת תל אביב, האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון, משה גיל, 1978.

ספריית ברנדר-מוס למדעי החברה, ניהול וחינוך, אוניברסיטת תל אביב, האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, שמואל ביקסון, משה גיל, 1987.

ספריית בלומפילד למדעי הרוח והחברה בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, אדריכלים יעקב רכטר, דורה גד, 1981.

ספריית מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מכון ויצמן, האדריכלים יעקב ואמנון רכטר, 1986–1991.

 המאמר כולל  פירוט רב,  כולל גם שמות של אדריכלים  ומשרדים

האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר תכננו שמונה ספריות אקדמיות עם שמואל ביקסון ואחר כך עם משה גיל. בצדק, הם זכאים "אדריכלי ספריות". תכנון הספרייה החל עם שיתוף הפעולה המוצלח בספרייה הלאומית בגבעת רם בשנת 1955. באוניברסיטת תל אביב עוצבו חמש ספריות עצמאיות: הספרייה המרכזית סוראסקי (1964) והרחבה שלה, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה (1984); הספרייה  למדעים מדויקים והנדסה ע"ש ניימן  (1978); ספריית ברנדר-מוס למדעי החברה, ניהול וחינוך (1987); הספרייה למשפטים ע"ש דוד י. לייט (1995)  והספרייה למדעי החיים ולרפואה ע"ש גיטר סמולרש (1996). שתי ספריות נוספות הן הספרייה המרכזית על שם זלמן ארן, אוניברסיטת בן גוריון בנגב (1972) והספרייה המרכזית של מכללת ספיר (1998).

מן הראוי לציין שהייצוג האדריכלי והמורפולוגיה שהשתנו השפיעו על עיצוב הפנים. הפנים השתנה בעוד המודעות לחשיבותו הביאה להסתגלות לשיטות לימוד חדשות. כיום, ספריות מבצעות כל הזמן שינויים בפנים כדי לענות על הצרכים והדרישות העכשוויות.

למאמר המלא.

.